האהבה מרפאה

כשקראתי את "לאכול, להתפלל, לאהוב" לפני כמה שנים, לקחתי ממנו משהו שנשאר איתה מאז: כשהגיבורה ליז הייתה בבאלי ולמדה אצל שאמאן מקומי, הוא לימד אותה מדיטציה שבה היא צריכה, בין השאר, לחייך לכבד שלה. לחייך לכבד שלה? יש את זה ביותר ווירד?

כולנו יודעות שאנחנו צריכות לאהוב את עצמנו, יאדה יאדה יאדה.. אבל מה זה בעצם אומר?

אני מציעה להתחיל מבפנים. בתוך הגוף.

תבינו, הגוף שלנו עובד ללא הפסקה, 24 שעות, 7 ימים, כל החיים. מתקן, מזין, מנקה, מתחזק, מגרה, נהנה, מחמם, מקרר. יש ֹֹלְמה להודות. אבל מי חושבת על זה? אם אנחנו היינו אחראיות לפעילות הלב או לנשימה שלנו היינו שוכחות תוך כמה שניות ומתישהו (במהרה כנראה) מתות. הממ..

אז תעצרו רגע, הניחו יד על הלב, דמיינו אותו שם בבית החזה, פועם לו להנאתו, וחייכו אליו.

היום הייתה בקליניקה מטופלת עם דלקת כרונית במעיים (רוצות לשמוע איך זה נראה? שלשולים, דם בצואה, כאבי בטן. זה לא פיקניק). זה כנראה התחיל כתגובה לסטרס גדול בחייה. הסטרס מוציא מאיזון את מערכת החיסונית. הגוף הרגיש מאוים והמעיים שלה חטפו שוק.

בטיפול רציתי שהגוף שלה ירגיש שהכל בסדר. שאין ממה לפחד. אני מעסה את המעיים ואוהבת אותם (כן, מסתכנת בלהישמע מוזרה), ממש אוהבת אותם בזמן שאני עובדת עליהם. אחר כך אני עוברת לבלוטות האדרנל (הן אלה שמגיבות לסטרס ומפעילות את מערכות ההגנה והעצבים). אני מרגיעה את הבלוטות, "אומרת" להן שהכל רגוע ואין ממה לפחד. המטופלת נרדמת קלות. מתמסרת לתחושת הרוגע. יש שקט בחדר ואני עוברת איבר איבר ואוהבת אותם. בערב היא מספרת לי שהרבה זמן לא הרגישה כל כך אנרגטית כמו שהרגישה אחרי הטיפול.כשיש לנו כאב בגוף, או מחלה, או סימפטום או סינדרום הנטייה שלנו היא לרצות שזה יעלם. עדיף כמה שיותר מהר ועדיף שזה יעלם לנצח. אני רוצה להציע רעיון אחר, אולי רדיקלי אפילו: אני אומרת תאהבו את הכאב. תאהבו את המחלה.

פעם הייתי בהרצאה של שין טריאמה, יפני, היום בן 71, שבשנות ה-80 חלה בסרטן ולפי הרופאים נותרו לו שבועות לחיות. אבל להפתעת הרופאים הוא הצליח לרפא את עצמו לגמרי ועדיין מסתובב בעולם ומספר את סיפורו.

"Love your cancer" הדגיש ואמר בהרצאה, "Love your cancer". הוא התנגד למונח "מלחמה בסרטן" ובמקום זה הציע גישה רדיקלית: לאהוב את הסרטן. לו זה עזר. לכולם זה יכול לעזור.

אני מאמינה שאהבה מרפא. פחד, אשמה, שנאה לא מרפאים.

כשאני מטפלת בגוף האדם ששוכב מולי בקליניקה אני בעצם אוהבת אותו, אותו ואת האיברים שלו.

שימו לב איך אתן מדברות על הגוף שלכן. "זאת הרגל הדפוקה", "המחזור שלי הורג אותי", "מעי רגיז", "שלפוחית עצבנית", "מיגרנה מחורבנת". הגוף שלכן לא דפוק או חולה או הורג. הוא בסך הכל עושה את מיטבו. מגיע לו קצת אהבה והרבה הערכה. מגיע לכן.

קצת אהבה והרבה הערכה. זה מבפנים.

חייכו אל הכבד שלכן. ואחר כך תעברו ללב, לכליות, לירכיים(!), לריאות. A little bit of love goes a long way.

יש לכן כאב שקשה לאהוב? תבואו איתו לקליניקה ונאהב אותו עד שילך. זה נשמע נגד ההגיון, אבל מנסיוני זאת הדרך לחיות בלי הכאב אחת ולתמיד. לקביעת הטיפול תקפצו עמוד הזה.